מאירי על בבא מציעא ק״ה

1 המתעסק שהפסיד כגון שמסר לו מאה והעמידן על חמשים ולא הודיע הפסדו לבעל המעות עד שיעשה אצלו חמשים אלו עסק אחר וטרח אח"כ באותם חמשים עד שהרויח בהם בכדי השלמת הקרן או ביתר מיכן ובא אצלו לחלוק אין יכול לומר לו נחשוב הפסד הראשון ולא אקבל ממנו אלא שלישו ונחשוב אח"כ הריוח ואטול החצי בכל מה שמחמשים ולמעלה אלא הכל הולך אחר החתום ואין ריוח או פסידא אלא בסוף ונוטל מחצה בכל מה שממאה ולמעלה והולך לו ואפילו הודיעו הדין כן אלא אם כן עשה מחמשים אלו אצלו עסק מתחלה ולא נאמר ולא אודעיה אלא לומר שלא עשה חמשים אלו אצלו עסק מחדש ויש אומרים שהדין כן אף בעירב עמו ממון אחר אצלו עד שהרויח הרבה ולא יראה כן ויש אומרים שאם היה עסק זה נמסר לזמן והיה שם פסידא בהגיע הזמן והודיעו ונשארו אצלו במקרה וחזר וטרח בהן מאליו והרויח אע"פ שלא עשאן עסק מחדש מחשב לו פסידא שביום הזמן בצד אחד וריוח שאחריו בצד אחר ואם לא הודיעו כלל מחשב הכל בחשבון אחד אבל תוך זמן אפילו הודיעו נעשה הכל חשבון אחד כמו שביארנו וכן יראה דעת גדולי המפרשים:

2 שנים שקבלו עסק מבעל הבית להתעסק בו בין שניהם ולחלוק בריח עם בעל הבית כדין העסק ומסר להם עסק זה לזמן וקודם שהגיע זמן עשו והצליחו ואמר אחד לחברו אע"פ שיש לנו זמן אצל בעל הבית מ"מ אני ואתה לא התנינו בזמן ומעתה בא ונחלוק יכול השני לעכב עד שיגיע זמן שקבע להם בעל הבית בין שבא לחלוק בריוח לבד בין שבא לחלוק בקרן ובריוח ולהתעסק כל אחד לעצמו שאם בא לחלוק בריוח לבד אף הוא אומר לו רווחא לקרנא משתעבד ושמא בסחורה העתידה נפסיד והריוח הנחלק ניתן להוצאה ולא יהא בידינו במה למלאת חסרוננו ואם בא לחלוק בכל אף הוא אומר עסקא להדדי משתעבד והפסידא מצויה בסחורה מועטת יותר מן המרובה ואפילו היה מקבל עליו לחלוק עמו בפסידתו שאחר חלוקה שאעפ"כ מזלא דתרי עדיף:

3 המתעסק עם בעל עסק שקבעו להם זמן וכן שני שתפים שקבעו ביניהם זמן אין צריך לומר שבתוך הזמן אין כופין זה את זה לחלוק שלא הוצרכנו ללמדה בשני קבלנים אלא מצד שלא היה קביעות זמן בין שניהם מ"מ אם נתברר שאין כאן עוד ריוח או שיש הפסד בשהיית חלוקה אף תוך זמן כופה כל אחד את חברו לחלוק ואם אין שם זמן קבוע חולקין כל זמן שירצה אחד מהם:

4 יתבאר במסכת גיטין בשתפין שנשתתפו סתם ולא קבעו זמן שאם היה זמן ידוע למכירת אותה הסחורה יכול כל אחד לעכב עד אותו זמן וזמנים אלו פרשו בתבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרס הפסת וביין בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג ושמן מעצרת ואילך:

5 גדולי המפרשים כתבו בתשובותיהם במי שמסר מעות לחברו בתורת עסק ובהיתר ונתן ריוח שנה או שנתים ולסוף אמר לו כל מה שנתתי לך מן הקרן נתתי ולא היה שם שום ריוח בעולם שאם בשעה שנתן הריוח נתנו בפני עדים לשם ריוח ואמר להם אתם עדי אין יכול עכשו לחזור ולהגיד וגובה הלה ממנו כל הקרן אבל אם לא נתן לו בפירוש לשם ריוח או שלא אמר לו אתם עדי בין שאמר לו לשם ריוח בין שנתן לו סתם ישבע עכשו שלא היה שם ריוח מעולם ומה שנתן יעלה לקרן ואומר לו שמשטה היה בו ויש אומרים שכל שנתן לו לשם ריוח אם יש עדים בכך או שהוא מודה לו אינו יכול לומר עוד שלשם קרן נתנו:

6 היה שם ריוח בעת שנתן ונטל גם הוא חלקו כנגדו ואח"כ אירע בו הפסד אם פקח הוא אינו מכניס הריוח שנתן במקום הקרן שאם יכניס גם הוא יחזיר לשם מה שנטל חלקו ונמצא שהוא מפסיד לעצמו שאלו היה העסק חמש מאות דינרין והרויחו מאתים דינרין וחלקום ולבסוף הפסיד העסק מאתים דינרין אם יחזירו מה שנטלו באמצע נמצא הקרן שלם ובעל הממון נוטלו והלה הולך לו בפחי נפש ואלו עמדה החלוקה הראשונה במקומה נמצא המקבל הרויח מתחלה מאה ועכשו אינו מפסיד אלא שליש המאתים וכל זה בשנטל גם הוא חלקו אבל אם לא נטל ועדין חלקו משותף בכלל העסק ולסוף הפסיד בעסק מ"מ נוטל חלקו כנגד מה שנתן לבעל הממון אלא שהוא מפסיד בהנחתו אותו השתוף עם השתוף מפני שהוא נושא בהפסד לפי הקרן שהיה לו בשתוף והשאר יטול ואח"כ יחלוקו כמו כן שאר ההפסד לפי התנאי שהיה ביניהם:

7 אף הם כתבו שיכול אדם לעשות עסקו מלוה כמו שאמר לו מכאן ועד סוף שנה יהא ביני ובינך בתקנת חכמים מאותו היום ואילך יהא הכל מלוה וריוח והפסד שלך או תן לי ממוני ומעתה נעשה כל ממון שהוא קיים באותה שעה מלוה עליו ויכול לכופו לפרוע לו וכן יראה מתלמוד המערב הא אם רצה לעשות עסקו פקדון לאחר השנה חוככים בה להחמיר מפני שנראה כרבית מאוחרת שמפני חצי זה שהלוהו בשנה זו טורח אחר שנה בפקדונו:

8 המוסר עסק לחברו ואמר לו הזהר שלא תלוה אותם בעל פה או אף בשטר אלא דוקא במשכונות ועבר על דעתו והלוה כתבו גדולי המפרשים שאם הרויחו הרויחו לאמצע ואם הפסידו הפסיד לעצמו שאין דין שתוף ריוח העסק בטל מחמת פשיעתו עד שנאמר שאם הרויח הרויח לעצמו אלא הכל קיים והוא חייב בפשיעתו וכמו שאמרו הנותן מעות לחברו ליקח בהם חטים למחצה שכר ולקח בהם שעורים שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שהתבאר בפרק הגוזל:

9 מי שקבל מעות לחצי שכר והוציא אותן המעות לאיזה צורך לו ואח"כ נתעסק בשלו וכשבא בעל העסק לחלוק עמו בריוח הוא מביא לו עדים שלא נתעסק בהם אלא שהוציאם הואיל ואלו לא היו לו מעות העסק בידו אף הוא היה צריך להוציאם משלו אין יכול לומר שאותם של עסק הוציא אלא לוה מהם וכשנתעסק בשלו הוא הפרעון ולשם העסק נתעסק וכן כתבו גדולי המפרשים:

10 כבר ביארנו שהמתעסק צריך שיתן לו בעל העסק שכרו כפועל בטל או שיוותר לו בריוח מעתה מי שאמר לחברו הילך מעות למחצה שכר ולא פירש לו בהפסד כלום ולא בשכר עמלו או שמסר לו בסתם אם יש מנהג בעיר הולכין אחר המנהג ובלבד שלא יהא בו איסור ואם אין שם מנהג יראה לגדולי המפרשים שיד בעל המעות על העליונה שאם יש שם ריוח אינו נותן לו שכר עמלו שהוא אומר אילו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי שני חלקים ואם יש שם הפסד ורואה ששני חלקי הפסד גדולים מחצי שכרו אומר לו שכרך אתה נוטל ותקבל חצי בהפסד הואיל ובידו להתנות מתחלה לאיזה צד שירצה אף עכשו הדין כן:

11 המשנה הרביעית והכונה לבאר בה חוכר שפושע בעבודת הקרקע בכדי שהקרקע נפחת בכך מה הוא דינו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו מה איכפת לך הואיל ואני נותן לך את החכירה אין שומעין לו שיכול לומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים אמר הר"ם לנכש לנקות השדה כשיגדל הזרע וצמחו עמו מיני העשבים וכשמנכש אותם מוסיף הזרע על תבואתה הרבה לפי שתתן השדה כל כחה אל הזרע וזה דבר ידוע אצל עובדי האדמה ולפי שזה החוכר שנותן שיעור מסויים היה יכול לומר לו אני לא אנכש ואינך רשאי להכריחני לנקות לפי שאין לך הפסד אם אאסוף מעט תבואה לולא מה שזכר מפסידת הקרקע להבא:

12 אמר המאירי המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו מה איכפת לך והלא מ"מ חכירותך אני נותן אין שומעין לו שהרי אף הוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלת עשבים ומכחישין את הזרעים ופירשו בגמרא שאפילו אמר לו באחרונה אני חורשה אין שומעין לו שמ"מ בזמן חרישתו יפלו זרעים זרעים מהם ויחזרו ויצמחו ולא עוד אלא שהתבואה עצמה נפחתת בגדול עשבים רעים שבתוכה שהרי החכירות משתלם מתוכו כמו שיתבאר ואפילו אמר לו שהוא יקנה לו חטה ברורה כשיעור חכירתו מן השוק אף הוא אומר לו שהוא רוצה בשלו ואפילו היה רוצה לנכש לו כשיעור חלקו מ"מ הרי הוא משיא שם רע על הקרקע שלו ומשנה זו הדבר פשוט שאינה נשנית אלא בחכירות שאם בקבלנות לא היה צריך ללמדנו כן ולא היה יכול לומר לו מה איכפת לך:

13 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

14 המשנה החמישית והכונה לבאר בה במקבל שדה ולא עשת תבואה אלא בשיעור מועט ומתוך מיעוטו לא רצה המקבל ליטפל בה מה דינו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה אמר ר' יהודה וכי מה קצבה כרי אלא אם יש בה כדי נפילה אמר הר"ם כרי הוא ערמת התבואה שיוכל לכסות בה את הרחת בגבהו והוא שיעור סאתים יצא ידי חובתו ור' יהודה אומר שזה שיעור שאינו ידוע לפי שזה הכלי הנקרא רחת יהיה ארוך או קצר וכדי נפילה שעור מה שזרע בה וזה הדין הוא במקבל שבארנו שהוא ששוכר בחלק מן התבואה שתצא בה ואין הלכה כר' יהודה:

15 אמר המאירי המקבל שדה מחברו ולא עשת ר"ל שלא עשת אלא שיעור מועט עד שמתוך מיעוטו נמנע האריס מלהטפל בה מצד שאין בה בכדי טרחו אם יש בה כדי להעמיד ממנה כרי חייב ליטפל בה ומשנה זו אינה אלא בקבלנות שאם בחכירות מה לנו ולטפולו מ"מ חכירותו הוא נותן ר' יהודה אומר מה קצבה כרי והיאך ישוער כרי בין לשדה גדול בין קטן אלא כל שיש בה כדי נפילה והוא שיהא יכול לחזור ולזרעה לשנה הבאה בתבואת שנה זו והלכה כחכמים אלא שכרי זה פירשו בו בגמרא בכדי שיכניס בו הרחת עד שלא יהא כונס שלו רואה פני חמה ושיערו בו עד סאתים וכל שהיא מוציאה סאתים חוץ מן ההוצאה חייב ליטפל בה שכל שהוא סאתים הוא נקרא כרי ואף לשון השטר על לשון כרי הוא נעשה שכך היו כותבים בשטר הקבלנות אנא איקום ואטרח ואזרע ואחצד ואעמר ואידוש ואזרה ואוקים כרי קמך ותיתי את ותשקול פלגא ואנא בעמלי ובנפקות ידאי פלגא או תלתא או כמו שיתנו ביניהם:

16 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

17 פריצי זיתים וענבים אין מקבלין טומאת אוכלין ועד כמה עד ארבעה קבין לכור ודבר זה אין דעות המפרשים שוים בביאורו והוא שגדולי הרבנים פרשו פריצי זיתים שהם זיתים דקים שלא נגמר בשולם לעולם ואין ראויות לאכילה לעולם וכן פרשו מה שנאמר עד ארבעה קבין שאפילו נתבשלו בשול מועט הואיל וכשמכניסין כור מהם בבית הבד אינו מוציא אלא ארבע קבין וכן בפחות או ביתר לפי שיעור זה אין מקבלין טומאת אוכלין אבל גדולי המפרשים פרשו פריצי זיתים על הדרך שביארנו ומתוך רשעותן אין אדם מערבן עם זיתים מבושלים אלא שבמה שאמרו עד ארבע קבין לכור פירשו בו שכל שאם נתערבו רשעי זיתים וענבים אלו עם שאר זיתים וענבים המבושלים אדם מתירא עליהם שיפחיתו ויקלקלו את השאר ואדם משתדל לבררן אין מטמאין טומאת אוכלין שהרי אין בטלין אגב האחרים הואיל ומקפיד עליהם לבררם ולסלקם משם ובפני עצמן אין ראויים לאכילה הא כל שאלו נתערבו אין אדם מקפיד עליהם בטלים הם על גב האחרים ומטמאין טומאת אוכלין ועד כמה אדם מקפיד עליהם כל שאדם בורר מהם ארבעה קבין לכור או יותר הא פחות מכן מטמאין מקצת גאוני ספרד פירשו פריצי זיתים מה שנשאר מן הזיתים מקליפיהן וגרעיניהן אחר שיצא השמן מהם וכבר יצאו מכלל פירות ואין מקבלין טומאה ומ"מ כל שאדם מוציא מהם שמן ארבעת קבין לכור מטמאין לא יצאו מכלל פירות וגדולי המחברים כתבוה בזיתים וענבים הקשים הנפרצים ויוצאים מתחת הקורה בשעת הדריכה וכן היא שנויה בבריתא ועד כמה עד ארבעת קבין לכור הא אם היה הנפרץ יתר מזה מקבלין טומאה ומ"מ אם כנסן לאוכלין אע"פ שהם פחות מארבעת קבין מקבלין טומאה:

18 הזב שנשען על הטהור או הטהור שנשען עליו טמאהו מעתה זב וטהור שעלו שניהם באילן שכחו רע או באיזה ענף שבו שכחו רע ומאחר שכחם רע מתנדנדים ונמצא אחד נשען על חברו ומתוך כך נטמא הטהור ואיזהו אילן שכחו רע שאין בעובי עקרו כדי לחוק בו רובע קב וענף שכחו רע הוא שאדם מחביא עביה באחיזתו:

19 כבר ביארנו בהרבה מקומות על בית הפרס שהוא שדה שנחרש בה קבר שנמצא שבחרישתו נתדקדקו העצמות בתוך העפר ושמא יש שם עצם כשעורה והמהלך עליו נגע בו ומתוך כך גזרו על עפרו להיותו מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל ומעתה המהלך עליו טמא הלך בו ולא נגע בעפרו כגון שהיו שם אבנים מפסיעה לפסיעה והיה מפסיע עליהן והולך או שהיה רוכב על גב אדם או בהמה אם לא היו אבנים אלו מתנדנדים בשעה שתוקע רגלו עליהם וכן שהיו אדם ובהמה שרכב עליהן כחם יפה הרי זה טהור אבל אם היו האבנים מתנדנדים אע"פ שנזהר ולא נדנד הרי זה טמא כמי שהלך על העפר עצמו וכן אם היו אדם ובהמה שרכב עליהן חלושי הכח עד שהדבר מצוי ליפול מהם הרי זה כמי שהלך על העפר ממש ושיעור חולשת כח זה באדם שיהו ארכובותיו מרעידות מחמת המשא ונוקשות זו לזו ובבהמה כל שרוכבה ומטלת גללים מחמת המשא:

20 הנושא משוי על ראשו או על כתפו והגיע זמן תפלה פחות מארבעת קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל שאין כובדן מונעו מכונת הלב שבתפלה ואם הוא של ארבעת קבין או יותר מניחו על גבי קרקע ומתפלל:

21 מי שיש לו תפילין בראשו אסור להניח שום משאוי על ראשו בין משאוי מכוער בין משאוי שאינו מכוער אפילו מטפחת שלהן אסור אלא אם הוא צריך על כל פנים לשאת משאוי יחלוץ תפליו עד שיסיר המשאוי מעליו ומה שאנו נוהגין להביא עליו כובע של פשתן ובית ראש של גלימא אין זה דרך משאוי אלא דרך מלבוש וכן אם רצה לצנוף מצנפת על תפליו עושה ואין בכך כלום:

22 הרוח שפזרה את העמרים ונתערב הלקט של עניים עד קצירו של בעל הבית אומדין את השדה כמה לקט ראויה לעשות ונותן לעניים ושיעור זה ארבעת קבין לכור זרע ר"ל לתבואה היוצאת מבית כור הן במקום שזורעין במפלת יד כמנהג שלנו הן שנוהגין לזרוע במפולת שוורים והוא שהיו נוהגין ליתן את הזרע בעגלה מנוקבת ומוליכין שוורים את העגלה על הקרקע הנחרש והזרע נופל והולך:

23 המשנה הששית והכונה לבאר בה בחוכר שדה מחברו ואירע בה אונס אם מנכה לו מחכירו אם לאו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן החכירות אם אין מכת מדינה היא אין מנכה לו מן החכירות ר' יהודה אומר אם קבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן החכירות אמר הר"ם וזה הדין כולל לחוכר ושוכר ומכת מדינה היא שיהיו רוב שדות מאותה מדינה מקולקלות ואין הלכה כר' יהודה:

24 אמר המאירי המקבל שדה מחברו ר"ל חוכר שבמקבל לא היה צריך נכוי שהרי מה שימצאו יחלוקו אלא שחכר שדה מחברו ואכלה חגב או שנשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו לפי ההפסד בין ששכרו בתבואה בין ששכרו במעות ואם אין זה מכת מדינה אינו מנכה לו מחכירו אלא אומר לו שאין זה אונס אלא מזלו גורם ר' יהודה אומר שאם קבלה במעות לעולם אין מנכה לו שהרי גזרת השדפון אין לה אצל מעות דין ודברים והלכה כתנא קמא:

25 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

26 מכת מדינה זו שאמרנו במשנה לא סוף דבר שלקו בכך שדות כל העיר או רובן אלא שלקתה בכך רוב אותה בקעה ששדה זו בתוכה וגדולי המחברים כתבו רוב שדות שבעיר והוא תמה ומ"מ אם לא לקתה רוב הבקעה אע"פ שלקו שדות שבסביבות שדה זה והסמוכים לה מארבע רוחותיה אין זה מכת מדינה ויש פוסקין כעולא לומר שאפילו נשדפו שדות הממוצרים לה מארבע רוחותיה לבד מכת מדינה הוא ומביאין ראיה לדבריהם ממה שנשאו ונתנו בגמרא הרבה על טעם זה ולשטה זו יש הרבה דברים שהם תלויות בספק אם נקרא מכת מדינה אם לאו כיצד נשדף תלם אחד על פני כל השדות הסמוכים לה והוא תלם הממוצר לשדה זו מארבע רוחותיה ושאר השדה לא נשדף ושדה זו נשדף כלו ושרי זה ספק וכן אם נשדפו כל ארבעת השדות הסמוכים חוץ מן התלם הממוצר עם שדה זו מארבע רוחותיה שנשתייר בהן ולא נשדף הרי הדבר ספק היו ארבעת השדות הסמוכים בורים ולא זרעו בהם בשנה זו ונשדפו ארבעת השדות הסמוכים לאותם השדות הבורים הרי הדבר ספק שאין אלו סמוכים ומ"מ הם סמוכים מכל שאר השדות הזרועים היו השדות הסמוכים זרועים אספסתא ולא לקו ושדות הסמוכים לאלו זרועים שעורים כנדון שלפנינו ולקו אף הם כמהו הרי הדבר ספק שמא אם נזרעו הסמוכים שעורים אף הם היו במספק היה נדון שלפנינו זרוע חטים וארבע סביבותיו במין אחר ונשדפו אף הם שמא הואיל ואינן מאותו המין אין זה מכת מדינה ויש שפרשוה בששדות המפסיקים בין הנשדפים זרועים זרע אחר על הדרך שביארנו באספסתא וכן אפשר לפרש בשאלת אספסתא מה שביארנו בזו וכן הדבר ספק באלו אם חטים אצל שעורים נקרא מין אחר לענין זה אם לאו וגדולי המפרשים נוטים בכל אלו לומר שמנכה לו: